החלטה בתיק בר"ע 37840-11-12

השופט אילן איטח

1.                 לפני שתי בקשות רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (השופטת הדס יהלום, כתוארה אז; ס"ע 2076-06-10) ובמסגרתה חוייב מר בן יוסף - התובע בהליך בבית הדין האזורי (להלן - בן יוסף), להפקיד בקופת בית הדין, כערובה להבטחת הוצאות המשפט של יהלומי א. שוורץ ובניו בע"מ - הנתבעת בהליך בבית הדין האזורי (להלן - שוורץ ישראל), סכום של 75,000 ש"ח.

בן יוסף הגיש בקשת רשות ערעור  המכוונת כנגד עצם החיוב בערובה וכנגד שיעורה (בר"ע 37840-11-12). שוורץ ישראל הגישה בקשת רשות ערעור  המכוונת כנגד גובה הערובה (בר"ע 51802-11-12).

הרקע לבקשות

2.                 בן יוסף הועסק על ידי שוורץ ישראל - חברה העוסקת בייצור, סחר ושיווק יהלומים בישראל וברחבי העולם, מחודש אפריל 1998 ועד לחודש יוני 2002. עבודתו של בן יוסף בוצעה בעיקרה בישראל, אך כללה גם שהייה בתקופות שונות בארה"ב. בשנת 2002 הקימה שוורץ ישראל את חברת Uri Schwartz and Son Diamond Ltd - חברה שמקום מושבה בעיר ניו-יורק (להלן - שוורץ ארה"ב), וזאת לצורך ניהול השיווק והסחר של יהלומים בארה"ב - בין יהלומים שהיא מקבלת משוורץ ישראל ובין יהלומים אחרים. שוורץ ארה"ב נשלטת על ידי שוורץ ישראל.

3.                 בחודש יולי 2002 מונה בן יוסף למנהל בפועל של שוורץ ארה"ב. לשם עבודתו זו עבר בן יוסף להתגורר עם משפחתו בארה"ב. אין חולק כי בתקופת העבודה בארה"ב קיבל בן יוסף משוורץ ארה"ב שכר, בארה"ב, ואף הופקו לו על ידי האחרונה תלושי שכר. במקביל קיבל בן יוסף, בישראל, שכר משוורץ ישראל שגם הפיקה לו תלושי שכר. לטענת שוורץ ישראל, בחודש מאי 2009 הפסיק תשלום השכר בישראל כחלק מתהליכי ייעול וצמצום.

4.                 לטענת שוורץ ישראל, בשלהי חודש אוגוסט 2009 התגלה לה שבן יוסף מעל באמונה וגרם לה, במעשי מרמה וזיוף, נזקים שהוערכו בשלב ההוא בחמישה מיליון ש"ח. לאחר גילוי המעשים כאמור פסקה עבודתו של בן יוסף. לטענת שוורץ ישראל, מגעים עם בן יוסף לסיום המחלוקת בפשרה עלו על שרטון ולפיכך היא נאלצה להגיש,  כנגד בן יוסף, לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה ובקשה לעיקולים זמניים (א' 1982/090). בתובענההאמורה טענה שוורץ ישראל כי היהלומים שנגזלו על ידי בן יוסף היו בבעלותה, משאלה נמסרו לשוורץ ארה"ב בקונסיגנציה. במסגרת התובענה בבית המשפט המחוזי נטען כי בן יוסף היה עובד של שוורץ ישראל עד לפיטוריו בחודש מאי 2009 (ס' 7 לכתב התביעה). בן יוסף לא הגיש כתב הגנה ובהמשך, לאחר משא ומתן שהתנהל בארה"ב, הגיעו הצדדים ביום 2.11.09 להסכם פשרה (להלן - הסכם הפשרה). במסגרת הסכם הפשרה התחייבו בן יוסף ורעייתו להעביר לשוורץ ישראל ולשוורץ ארה"ב נכסי נדל"ן שבבעלותם בישראל ובארה"ב, כמו כן התחייב בן יוסף לפרוע הלוואה שנטל בשם שוורץ ארה"ב מבנק אמריקאי (סיטי בנק) ואשר בפועל לא הגיעה לפי הנטען לשוורץ ארה"ב. במסגרת הסכם הפשרה חתם בן יוסף בארה"ב על כתב ויתור וסילוק (להלן - כתב הסילוק). ביום 8.3.10 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.

5.                 ביום 2.6.10 הוגשה לבית הדין האזורי התובענה מושא הבקשות שלפני. במסגרתה נטען כי בן יוסף היה עובד שוורץ ישראל עד למועד פיטוריו בחודש ספטמבר 2009. לפיכך תבע זכויות שונות בסך של כ- 3 מיליון ש"ח בגין סיום עבודתו (פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין) ובגין תקופת העבודה (פדיון חופשה, דמי הבראה וזכויות לפי ההסכם הקיבוצי בענף היהלומים - פנסיה והשתלמות).

6.                 שוורץ ישראל התגוננה, בין היתר, בטענה כי בן יוסף היה עובד שוורץ ארה"ב למן חודש יולי 2002, וכי פורמאלית חדל להיות עובד שוורץ ישראל לכל המאוחר בחודש מאי  2009. כן טענה שוורץ ישראל טענות סף שונות ובכללן טענת פורום לא נאות, התיישנות, ומניעות נוכח כתב הסילוק. בית הדין האזורי דחה את הבקשה לסילוק התובענה על הסף, בין היתר, משנדחתה טענת הפורום הלא נאות ומשנקבע כי כתב הסילוק אינו מצדיק את סילוק התביעה על הסף. לענין כתב הסילוק נקבע כי טרם קבלת החלטה בקשר למשמעותו המשפטית על בית הדין לשמוע ראיות. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (16388-07-12) שנדחתה על ידי סגן הנשיאה, השופט יגאל פליטמן, בהחלטה מיום 16.7.12.

7.                 בהמשך, ביקשה שוורץ ישראל לחייב את בן יוסף בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך, מהטעמים הבאים: בן יוסף מתגורר בארה"ב שאינה צד לאמנת האג (להלן - האמנה) ולכן גם לא חלות לגביו התקנות לביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית), תשי"ד - 1954 (להלן - התקנות); לבן יוסף אין נכסים בישראל; לשוורץ ישראל יגרמו הוצאות המוערכות בכ- 200,000$ - 250,000$ לצורך ניהול הגנתה - בשים לב לעדים שתצטרך להביא מארה"ב. בן יוסף התנגד לבקשה וטען כי הבקשה חוסמת את זכות הגישה שלו לערכאות ואינה מוצדקת בשים לב לכך שהוא אזרח ישראל, וכן משום שאין טענה שהוא חסר יכולת כלכלית וכי לא יהיה קושי לגבות את ההוצאות שיפסקו נגדו, אם יפסקו, ככל שתדחה התביעה.

החלטת בית הדין האזורי

8.                 בית הדין האזורי דן בבקשה והגיע למסקנה כי מאחר ובן יוסף מתגורר דרך קבע בארה"ב שאינה צד לאמנה, יש לבחון את הבקשה בשים לב לפסיקת בית הדין הארצי בענין אבו נאסר אשר דנה בחיוב תושב זר בהפקדת ערובה, בין היתר, מקום בו לא חלה האמנה. לאחר שבחן את טענות הצדדים, קבע בית הדין האזורי כי "לא ניתן לקבוע בשלב מקדמי זה כי התביעה שהגיש התובע, לכל הפחות לזכויות סוציאליות, מופרכת על פניה". עוד קבע בית הדין האזורי את הקביעות הבאות:

א. התובענה הוגשה על סכום של 3 מיליון ש"ח מתוכם כמיליון ש"ח בגין פיטורים שלא כדין;

ב. ניהול התובענה יהיה "כרוך בהוצאות גבוהות מן הרגיל" מצד שוורץ ישראל "בין השאר לצורך הבאת עדים מחו"ל". בענין זה דחה בית הדין האזורי את טענת בן יוסף לפיה כל העדים הרלוונטיים מצויים בישראל, בנימוק שלא ניתן להגביל את שוורץ ישראל להבאתם של העדים שצויינו על ידי בן יוסף;

ג.   לא נסתרה טענת שוורץ ישראל לפיה לבן יוסף אין כל רכוש בישראל;

לבסוף ציין בית הדין האזורי כי "בנסיבות העניין, במידה והתביעה תידחה עלולה הנתבעת למצוא עצמה במצב בו הוצאו על ידה הוצאות בשיעור ניכר לצורך ניהול ההליך, בגינן תתקשה להיפרע מאת התובע", וכי:

"אין לנהוג בעניינו של התובע בדומה לעניינם של תובעים שהינם עובדים זרים. לגבי אלה נקבע כי לאור נחיתותם ביחס למעסיקיהם ומעמדם הנחלש בישראל, נוהגים בתי הדין שלא לחייבם בהפקדת ערובה אך בשל היעדר נכסים בישראל, על מנת שלא לחסום את דרכם לשערי בית הדין. המקרה של התובע הוא שונה בתכלית".

9.                 לאור שיקולים אלה, ובשים לב לכך שבן יוסף שילם ללא כל קושי אגרה בסכום של למעלה מ- 27,000 ש"ח הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי לא יהיה בחיובו של בן יוסף בהפקדת ערובה בסכום סביר כדי לחסום את דרכו לבית הדין. לפיכך, חייב בית הדין האזורי את בן יוסף להפקיד ערובה בסכום של 75,000 ש"ח. ביתה דין האזורי דחה את בקשת שוורץ ישראל לחייב את בן יוסף להפקיד ערובה בסכום של 250,000$.

טענות הצדדים